אִישׁ נֶאֱמָן

כִּי בָּרוּךְ הַשֵּׁם יֵשׁ לָנוּ אִישׁ נֶאֱמָן בֶּאֱמֶת שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו, וְאָנוּ יוֹדְעִין מַה לִּסְחֹר בְּזֶה הָעוֹלָם, הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהִצְלִיחַ אוֹתָנוּ בַּהַצְלָחָה הַנִּצְחִית, וְהוֹדִיעַ לָנוּ מָה אָנוּ צְרִיכִין לִסְחֹר בְּזֶה הָעוֹלָם הָרָחוֹק מְאֹד מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. כִּי אֲנַחְנוּ לֹא בָּאנוּ לְזֶה הָעוֹלָם – כִּי אִם לִסְחֹר בּוֹ סְחוֹרוֹת לְמֶרְחַקִּים גְּדוֹלִים, שֶׁשָּׁם מַצְלִיחִים וּמַרְוִיחִים הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד בְּאֵלּוּ הַסְּחוֹרוֹת שֶׁסּוֹחֲרִים בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי דַּיְקָא, רֶוַח גָּדוֹל וְנִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וָעֶרֶךְ, עַיִן לֹא רָאֲתָה. (ליקוטי הלכות, גילוח ד’, אות ג’)