"האש שלי תוקד עד ביאת המשיח"

רבי נחמן מברסלב גילה לנו: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח"

דוד המלך אומר בתהילים: 'מי האיש החפץ חיים…' (לד,יג). לפסוק יש משמעות רבה. מי שחפץ חיים רוצה להרגיש את תחושת החיים, הוא משתוקק לזה מאוד. טבע האדם לאחוז כל ימיו בחיי חיותו ולכן כל דבר שסותר את הרגשת החיים גורם לרתיעה ויראה מיידית. זוהי למעשה הסיבה שמוות, מחלות ומלחמות מפחיד את כולנו. אבל חשוב להבין ולברר, מה הם בעצם החיים? האם ניתן להגדירם בהגדרה ספציפית?  אם נצא לרחוב ונשאל עוברים ושבים באופן אקראי את השאלות הנ"ל, קרוב לוודאי שנקבל תשובות כמו: 'אכילה', 'שתיה', 'שינה', 'בריאות, 'נופש', וכיוצא בזאת. אולם אם נתבונן פנימה, נראה עומק עצום. אכילה, שתיה, שינה, בריאות הם כל מה שצריך האדם כדי לחיות. אבל הם לא החיים עצמם.

כולנו מכירים את המקרים בהם הרגשנו אושר ושמחה אמיתית. באותם רגעים אי אפשר לתאר את עומק התחושה החמימה והטובה שעטפה אותנו מכל כיוון. ברגעים כאלה אנחנו מרגישים חיים. שייכם למשהו גדול. אלו רגעים קטנים של אושר וקורת רוח. אבל אם נחפש מציאות חיים תמידית המלווה בתחושה הזאת ולא רק 'שברירי חיים', היכן נמצא אותה?!

רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו ואמר: "היום חייתי חיים, חיים כאלה שלא חייתי מעולם". אפשר לקום יום אחד בבוקר, לאחר שנים רבות שבהם נחיה את חיינו ולהבין שבכלל לא היינו בחיים!!!! אכלנו, שתינו, ישנו, טיילנו ובילינו, אבל אלו לא היו החיים בעצמם. לצערנו, יכול להיות שהחלפנו את השגרה היום יומית כתשובה לשאלה מהם החיים. 

בתורה כתוב: "ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום". רק החיבור עם האלוקות  הוא זה שיכול לתת תחושה אמיתית של חיות. של חיים. ומהי למעשה הרגשת החיות? כיצד מזהים אותה בקשר עם הקב"ה ומרגישים אותה? ביום בו ניתנה התורה לעם ישראל נאמר: "הלא כל דברי כאש נאם ה'". פירש רש"י- 'נתן להם את התורה מתוך האש'. האש הוא סוד החיות בקשר של כל יהודי ויהודי עם הקב"ה. כל חלקי התורה השונים ספוגים ומלאים באש, בחום ובלהיטות. לכן ההתקשרות ע"י תורה ותפילה לקב"ה אמורה ליצור תחושה של חום, הארה והתלקחות של רגשות אהבה להשם, וממנה לתענוג רוחני גדול. זוהי הוראה מפורשת של חז"ל- "הוי מתחמם בגחלתם של חכמים". לכו לחכמי ישראל, לחכמי התורה תתחממו ותיהנו מאש התורה והקדושה. אין חיים מאירים ומספקים מאלה.

בתורה כא בליקוטי מוהר"ן אומר רבי נחמן: "חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, ומי שנכלל בשרשו, דהינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך". לפני שר' נתן הכיר את רבי נחמן מברסלב הוא כבר היה תלמיד חכם עצום. אולם משהו בנפשו היה חסר. הוא הרגיש שהוא עדיין לא טעם טעם אמיתי של החיים. לכן ר' נתן חיפש רבי אמיתי שינהיג אותו ויראה לו דרך אמיתית להתקרב להשם יתברך. אחרי שרבי נתן הכיר את רבי נחמן הוא יצא לשדות הסמוכים לברסלב ובהתבודדות חוצבת אש הוא התפלל לקב"ה וכך אמר: "בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי!!". רבי נתן היה חכם גדול, אבל לפני שהוא הכיר את רבי נחמן וקיבל ממנו חשק וטעם, הוא הרגיש כבוי ונבול ללא דרך, ללא חיים. גם דוד המלך כתב בתהילים: "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש". תחושת החיים נמצאת בקרבה עם השם, ואת קרבת השם אפשר להשיג רק על ידי האש שהרי בשיר השירים, שיר האהבה בין עם ישראל לקב"ה, נכתבה מהי מהות הקשר בין הצדדים: "קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה" ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה ונהרות לא ישטפוה".

כשעמלק נלחם בעם ישראל לאורך השנים, פרט לרצון להשמיד את העם היהודי, היה לו חשוב מאוד גם לקרר אותנו מבחינה רוחנית. לכבות ולרמוס כל ניצוץ של אש ואהבה בין עם ישראל לקב"ה. "זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך…ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" (דברים כה, יח). 'קרך' מלשון קירור. כשעם ישראל לא מאוחד, כשיהודים אדישים כלפי עצמם, חייהם, עמם, דתם ומשפחתם, עמלק משיג את מטרתו.

עומק האש והאהבה הוא כל כך חיוני וחשוב בקשר עם הקב"ה שחז"ל דרשו על הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה…", אל תיקרי מורשה אלא מאורסה. התורה צריכה להיות כל כך בוערת בעצמותינו, כמו זוג צעיר ונרגש שזה עתה התחתן. ככה צריך להיות הקשר עם התורה ועם הקב"ה כל החיים. זה אפשרי. 

וגם כל האנשים הרחוקים מכל מה שנאמר כאן, יכולים על ידי עבודה פשוטה לחוש תחושה אמיתית של חיים וקרבת ה'. בספר "באר מים חיים" כתוב: "ותדעו אחיי ורעיי כי הנה כל הרשעים וכל שלוי עולם הבוערים בלבבם לכל התאוות ועבירות רעות בחמדה עזה וחזקה, אילו היו רוצים להכנס לקדושה היו יכולים להכנס ממש כמו כן שיחשוק ויתלהב ויתאוה ויחפוץ בלהבי וקודשי אש לאהבת ה' ותורתו ומצוותיו". וזה בדיוק מה שהיה עם ריש לקיש, החברותא של רבי יוחנן. לפני שריש לקיש חזר בתשובה הוא היה ראש השודדים.  ראה אותו רבי יוחנן על גדות הירדן והבחין בכוחו הפיזי הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא'- כוחך לתורה. ואכן ריש לקיש חזר בתשובה והתחתן עם אחותו של רבי יוחנן. רבי יוחנן לימד אותנו יסוד גדול. כל אחד יכול לקחת את הכוחות שיש בתוכו, גם אם הם מופנים לדברים לא טובים, לקשר אמיתי ואמיץ עם הקב"ה. עם ישראל הוא עם לא שגרתי. חז"ל אומרים שהתורה ניתנה לנו מפני שאנו העזים שבאומות. מי מאיתנו שמכוונן את העזות, הכוח והאש שיש ברשותו למקומות לא נכונים  זה הזמן להחליפם לאש של קדושה וקרבה לה'. רק כך אפשר להרגיש תחושה של חיים.

יהי רצון שתפילה זו של רבי נתן תתקיים בנו: "אתה ידעת את עצם תבערת קדשת אור האלוהות השופע בי…נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'..ורשפי שלהבת לבבי הבוער אליך ונכסף אליך, מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה, כי אור לבבי מקושר ומחובר באורך הגדול האין סוף, על כן אור להביות לבבי הוא עד אין סוף, כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתי אליך, וגעגועי וחפצי וכוספי חזק ואמיץ אליך בלי שיעור וערך, עד אשר לפי עצם להביות הלב עד אין סוף ותכלית לא היה אפשר לעשות שום עבודה כלל, כי אור קדושת לבבי בוער ומתלהב אליך בחשק נמרץ וברצון חזק, להיות דבוק בך תמיד לעולם ועד" (ליקוטי תפילות, תפילה מט).                

"כי בתחילת ימי רבינו זכרונו לברכה כבר התחילו החסידים להתקרר, והוא זכרונו לברכה יגע וטרח הרבה לתקן כל זה להחזיר העטרה ליושנה, שיחזרו להתעורר להתפלל בכוונה והתלהבות ובכח גדול, כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעל שם טוב זכרונו לברכה" (חיי מוהר"ן, עח).

רבינו חזר והלהיב בלב אנשיו, את האש שעמדה לדעוך, "וכל דבריו היה כגחלי אש ממש. ומי שזכה לשמוע דיבור מפיו היה נכנס בקרבו כאש בוערת ממש. ואי אפשר לבאר ולצייר לא בכתב ולא בפה עוצם תבערת קדושת דיבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא בקדושה ובטהרה … ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות, היה כל דיבור ודיבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת אש ממש, עד שכל אחד מהשומעים היו נמשכין על ידי דיבוריו להשם יתברך בהתקשרות נפלא והתלהבות גדולה להשם יתברך באמת" (שיחות הר"ן, קכד). האש הזאת שהובערה אי-שם בברסלב, הולכת ויוקדת עד ביאת המשיח (חיי מוהר"ן, שו). שכן, "גם עכשיו, כל מי שיעסוק בספרי רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה, ויעיין ויסתכל בהם באמת ובתמימות, ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש"(שיחות הרן,שם).

בפרשת השבוע מסופר, שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם משה להגעיל את הכלים אשר לקחו מהשלל, ואמר: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, וטהר". והפירוש הפנימי לעבודת ה', הוא:כשהלב מתגעל בפיגולי נוכרים, ובוער באש זרה לתאוות העולם הזה, יש להגעיל אותו באש קדושה. "כי נגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב: כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקוטי מוהר"ן, קנו).אש ההתלהבות, שהאדם מתלהב בתורתו ותפילתו, מטהרת את הלב, ושורפת ומבטלת את אש התאוות. וכלשון מוהרנ"ת בתפילתו:

"ותזכני לדבר כל הדיבורים הקדושים בחמימות גדול דקדושה והתלהבות הלב באמת. ואזכה לעורר רשפי שלהבת י-ה המושרש בקרבי בשורש נפשי ורוחי ונשמתי, הבוער ולוהט להתקרב להשם יתברך, עד שאזכה לעסוק תמיד בתורה וביראת שמים ובתפילות ותחינות ובקשות ושירות ותשבחות להשם יתברך. וכולם יהיו בדיבורים חמים מעומק הלב, בקדושה ובטהרה, בדיבורים בוערים כאש לוהט … ועל ידי אש הקדושה הזאת, אזכה לשרוף ולהכניע ולהפיל את כל האש הרע של תבערת המדורה של חמימות תאוות ניאוף, באופן שיתבטל ממני תאווה רעה הזאת לגמרי מעתה ועד עולם" (ליקוטי תפילות, יט).

האש שלי תוקד עד ביאת המשיח

 לתגובות:  eladonshahar@gmail.com