אינספור פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו משוטטים בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, בין הנכון לטעות ובין השמחה לעצבות. לעיתים אנו מרגישים שהמשחק מכור מראש. כיצד יוצאים מהמעגל הזה שלא נגמר? בפרט בדורנו, בעקבתא דמשיחא , כל כך קרוב לביאת משיח, אך גם מצד שני נראה שכל כך רחוק. אנו הגמדים הקטנים, נישאים על גבי גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה היהודית, מוצאים את עצמנו הרבה פעמים כוספים לקב"ה, ומקווים בליבנו שנגיע למציאות קדושה וטהורה. אך היצר הרע, על חילותיו העצומים, מנסה כל פעם מחדש, בדרך אחרת, לנטרל אותנו ולהשאיר אותנו כבויים, עצובים וקרירים בעבודת השם. אין ספק שמה שאנחנו עוברים, עברו כל היהודים לאורך כל הדורות. אז מדוע אנחנו כ"כ מתבכיינים ומתלוננים? למה כל כך קשה לנו? מדוע כל פעולה לצד הקדושה רצופה בקשיים רבים? יש תחושה שהקושי הרוחני שאנחנו עוברים היום, לא עבר אף דור!
עם ישראל נמצא בתקופה קשה אשר נקראת בספרים "עקבתא דמשיחא" או לחילופין, "חבלי משיח". כשם שהעקב דורך וצועד במקומות הנמוכים ביותר, כך גם דורנו צועד בניסיונות רוחניים ובתאוות מהנמוכות שידעה האנושות. יחד עם זאת, נמשל דור זה כעקב ברגלו של האדם ('עקבי משיח')- קשים, מגושמים, ומסורבלים.
התורה חזתה בדיוק כיצד יהיה הלך הרוח בדורנו:
"בעקבות משיחא (בסוף הגלות, לפני ביאת משיח) חוצפא יסגא (החוצפה תגדל), ויוקר יאמיר (יוקר המחיה יעלה הרבה), הגפן תתן פריה והיין ביוקר (שהכל עוסקין במשתאות), ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת ( אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני), בית וועד יהיה לזנות (בתי מדרשות של חכמים יהיו לבית זנות שכלו מהם החכמים), וחכמות סופרים תסרח (חכמת הרבנים תהיה סרוחה בעיני העם), ויראי חטא ימאסו (מי שיהיה ירא אלוקים יהיה מאוס בעיני הרבים), והאמת תהא נעדרת (מן החיים), נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים (שהשלטון יהיה בידי נערים מחוצפים), בן מנוול אב (מזלזל באביו), בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו (בני ביתו של אדם יהיו אויבים לו), פני הדור כפני הכלב (כעזות פני הכלב), הבן אינו מתבייש מאביו (שאין בושה ודרך ארץ) ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים" (משנה,סוטה מ"ט).
בעניין זה אומר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו": "דורנו הוא דור חיצוני, הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי. דור שכל טובותיו-שלא לשמה. דור שכל עולמו-תיאטרון, וכל מעשיו- משחקים. דור שכל מחשבותיו- דמיון, והשגת המציאות האמיתית נעדרת ממנו. בדור אשר כזה, כל העולם כולו בית חולי נפש, אשר בדמיונות ידבקו ויחשבו".
ניתן להבין עד לאן מגיעה חומרת הדברים מדברי האמוראים רבה ועולא (סנהדרין צ'ח,ב) באומרם: "כשיבוא המשיח נשמח מאוד, אך לא נרצה להיות בתקופה שהוא יגיע מחמת ניסיונות הדור". שאלו את רבה: "מדוע אינך רוצה להיות נוכח בתקופה שיגיע המשיח? וענה- מחמת החטאים שיהיו בדור". מצד שני, באופן די מפתיע, אומר רב יוסף בהמשך הגמרא : "הלוואי ואזכה לשבת בצל צואת חמורו של משיח".
הגמרא מלמדת אותנו שהניסיונות והקשיים הרוחניים, הכלכליים והמוסריים שיהיו בדורנו יהיו קשים מנשוא. אמרו האמוראים הקדושים שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, הם לא היו רוצים להיות בתקופה הזאת. הם ידעו בדיוק כמה יהיה קשה להילחם מול היצר הרע המשתולל, וכמה יהיה קשה לגרד כל טיפה של רוחניות. מנגד, אנו מוצאים את רב יוסף שמוכן לשבת אפילו בצל צואת חמורו של משיח, רק להיות נוכח בתקופה שיגיע. מדוע פער הדעות בין רבה ועולא לרב יוסף הוא כה גדול?
אומר התלמוד: "אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כפיד (ניקור) של תרנגולין שמנקרין באשפה אני מצרפן לחשבון גדול" (ע"ז, ד').
ועל זה כותב רבי נתן, תלמידו של 
רבי נחמן, בספרו "עלים לתרופה": "ואני מחיה את עצמי בזה מאד, כי הטוב שלנו הוא ממש כתרנגול המנקר באשפה שמתוך האשפה הוא מוציא איזה חצי גרעין של שעורים או חטים וכיוצא. וכן חוזר ומחפש כל היום עד שמוצא בכל פעם איזה חלק מפרור לחם המוטל באשפה ובזה מחיה עצמו. והשם יתברך ברחמיו העצומים מבקש מישראל עם קרובו שעל כל פנים יחיו עצמן בזה. כי הוא מצרפן לחשבון גדול כנ"ל, ואל ישגיחו על הייסורים וההרפתקאות וכו' העוברים על כל אחד בגוף ובנפש, כי כולם ברחמים גדולים ובחסד לטובה הנצחית…"
וכבר שאג רבי נחמן מברסלב לתלמידיו (משיבת נפש,מח): "אין שום ייאוש בעולם! כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבד אפילו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם. ואפילו כשהתאוות והמניעות מתגברין עליו ומתפשטין לפניו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, אף על פי כן גם אז כשהוא כוסף וחומד בכל עת להשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם כל זה יקר מאד בעיני השם יתברך".
כפי שאותו תרנגול מסתפק בחצי גרעין של שעורים או חטים ומרוצה בזה, כך גם עלינו מוטלת המשימה לשמוח בכל קורטוב וגרגיר של רוחניות מתוך ערימות האשפה והניסיונות של דורנו. במציאות כזאת, שהייאוש נמצא מעבר לפינה, כל זמן שאנחנו רוצים להתקדם, מחפשים קדושה ומבקשים את קרבת השם, הדבר דומה לעבודות רוחניות נשגבות וגדולות שהיו אצל צדיקים בדורות קודמים. על כך כתב האר"י ז"ל לתלמידו רבי חיים ויטאל ("שומר אמונים", דף יז, ע"ב): "ועכשיו מפני גירוי החיצונים יותר, חשוב גם עבודה קטנה מבן ישראל, יותר מכל קורבנות שבעולם מדורות הקודמים, גם תנועה טובה וקטנה של בן ישראל חשוב ומקובל בשמים בלי שעור וחקר". וכל זה בימיו וכל שכן שעכשיו.
דווקא בעת הזו, כשעם ישראל עובר ניסיונות קשים מבית ומחוץ, אפשר לעצור ולחשוב באיזה צד אנחנו רוצים להיות. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו, יב)- כשעם ישראל עמד ביציאת מצרים מול הים הגדול הוא פשוט צעק להשם. זה הדבר היחיד שעמד לרשותם באותו רגע. גם היום, כשאנחנו כל כך קרובים לגאולת ישראל, ומצד שני חסרי אונים נוכח הניסיונות הקשים אפשר לעצור, למחות ולא להסכים עם הרע והשקר, ומתוך הצרה תגיע ישועה גדולה.
לתגובות: eladonshahar@gmail.com
