סִפּוּר נֵס הַפֶּתֶק
הַמַּעֲשֶׂה הָיָה בִּשְׁנַת תרפ”ב, קָרוֹב לְתַעֲנִית שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, הִרְגַּשְׁתִּי עַצְמִי חָלָשׁ, לֹא חַס וְשָׁלוֹם בְּאֹפֶן חָמוּר, 
אָז הַבַּעַל דָּבָר הִתְגַּבֵּר עָלַי, בַּבֹּקֶר, בְּיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמֻּז, “אַתָּה חָלָשׁ מְאֹד, אַתָּה צָרִיךְ לֶאֱכֹל, עַכְשָׁו, לִפְנֵי הַתְּפִלָּה!”, אֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לְהַגִּיד לְסַפֵּר, “לִפְנֵי הַתְּפִלָּה”, אֲנִי לֹא שָׁתִיתִי מַיִם מֵחֲצוֹת לַיְלָה עַד אַחַר הַתְּפִלָּה, לֹא אָכַלְתִּי וְלֹא שָׁתִיתִי. אֲנִי שָׁמַעְתִּי לוֹ, לֹא רָצִיתִי, אֲבָל אָכַלְתִּי, אֲבָל זֶה הָיָה בְּלֹא יָדַיִם וּבְלֹא רַגְלַיִם, אֲבָל אָכַלְתִּי. אַחֲרֵי הָאֲכִילָה בֵּרַכְתִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה וּלְהִתְפַּלֵּל אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה. נוּ, יְכוֹלִים לְהָבִין אֵיךְ הָיָה הַתְּפִלָּה, וְאֵיךְ, וּבְאֵיזֶה מַצָּב אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרֵי דָּבָר כָּזֶה, נוּ, נִכְשַׁלְתִּי, נִכְשַׁלְתִּי וְנָפַלְתִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה, לֶאֱכֹל לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, אָז לֹא רָצִיתִי לִחְיוֹת וְנָפַלְתִּי לְעַצְבוּת כָּזֶה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר וּלְהִתְרָאוֹת בִּפְנֵי אֲנָשִׁים וְאֲנִי הָלַכְתִּי לַיְשִׁיבָה וְשָׁכַבְתִּי כְּמוֹ מֵת, לֹא מְדַבֵּר וְלֹא אוֹכֵל, כְּמוֹ מֵת. וְבְּנֵי הַיְשִׁיבָה, בְּבֵית כְּנֶסֶת, בְּנֵי הַיְשִׁיבָה מִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בֶּער שׁוֹכֵב בְּעַצְבוּת כָּזֶה שֶׁהָיָה פַּחַד, וְהֵם הָיוּ רְגִילִים שֶׁאֲנִי הָיִיתִי תָּמִיד שָׂמֵחַ, מְרַקֵּד שָׂמֵחַ, וְהֵם הָיָה לָהֶם קָשֶׁה: “אֵיךְ יִשְׂרָאֵל בֶּער שָׂמֵחַ, מִמַּה הוּא שָׂמֵחַ? אֵין לוֹ פַּרְנָסָה וְאֵין לוֹ לֶחֶם בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים”, עַל כָּל פָּנִים זֶה יִשְׂרָאֵל בֶּער, זֶה לֹא יִשְׂרָאֵל בֶּער שֶׁהָיָה, זֶה יִשְׂרָאֵל בֶּער מְשֻׁגָּע, וְכָּכָה הוּא הַסּוֹף שֶׁל כָּל הַבְּרֶסְלֶבִים, וְסוֹף כָּל סוֹף הֵם נַעֲשִׂים מְשֻׁגָּע, כִּי הֵם הוֹלְכִים עַל חֲצוֹת לַיְלָה לֶשָּׂדוֹת וְלַיְעָרוֹת, וְלִפְעָמִים נִפְחָדִים מְאֵיזֶה כֶּלֶב, מְאֵיזֶה חַיָּה, מְאֵיזֶה גּוֹי, אָז נַעֲשִׂים מְשֻׁגָּעִים, סוֹף כָּל סוֹף נַעֲשִׂים מְשֻׁגָּעִים”. וַאֲנִי הָיִיתִי בְּעַצְבוּת נוֹרָאָה, וְזֶה שֶׁהֵם אָמְרוּ כָּכָה, אָז הָיָה לִי עַצְבוּת יוֹתֵר, כִּי אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי הַגּוֹרֵם, לְכָל זֶה שֶׁהֵם דּוֹבְרִים, אֲנִי הַגּוֹרֵם, מַה זֶּה, עַצְבוּת כָּזֶה?!, אֲפִלּוּ אִם עוֹבְרִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, עַצְבוּת כָּזֶה?, וְלֹא רָצִיתִי לִחְיוֹת, רָאִיתִי שֶׁאֲנִי גּוֹרֵם חִלּוּל הַשֵּׁם, בִּזָּיוֹן לְבְרֶסְלֶב, אָז הָיָה לִי הִתְבּוֹדְדוּת וְהִתְפַּלַּלְתִּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רְאֵה הַמַּצָּב שֶׁלִּי, אֱמֶת אָכַלְתִּי, עָשִׂיתִי מַה שֶּׁעָשִׂיתִי, אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה תְּשׁוּבָה, תְּרַפֵּא אוֹתִי וְתוֹצִיא אוֹתִי מֵהַמַּצָּב הַזֶּה, מֵהָעַצְבוּת הַזֶּה, כִּי אֲנִי גּוֹרֵם חִלּוּל הַשֵּׁם, זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם לְבְרֶסְלֵב”.
נִכְנַס לִי מַחֲשָׁבָה תְּקוּפָה כְּמוֹ מִי שֶׁנִּכְנָס בְּמֹּחַ שֶׁלִּי, בְּרֹאשׁ שֶׁלִּי, בְּמֹּחַ שֶׁלִּי, וְאוֹמֶר לִי הַמַּחֲשָׁבָה, אוֹמְרִים לִי: “תִּכָּנֵס לְהַחֶדֶר שֶׁלְּךָ, וְתִפְתַּח אֶת אֲרוֹן הַסְּפָרִים וְתִתֵּן יָדְךָ עַל אֵיזֶה סֵפֶר, וְתוֹצִיא אוֹתוֹ, וְתִפְתַּח אוֹתוֹ וְשָׁמָּה תִּמְצָא רְפוּאָה לְנַפְשְׁךָ!”. אֲנִי רָצִיתִי רְפוּאָה, נוּ וְהִתְפַּלַּלְתִּי, וְאָמַרְתִּי מַּחֲשָׁבָה זֶה, מַה מֵאֵיפֹה?, הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי זֶה דָּבָר רְצִינִי?, אָז אָמַרְתִּי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה, נִרְאֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה. אָז עָשִׂיתִי כָּזֶה, נִכְנַסְתִּי מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לַחֶדֶר שֶׁלִּי וּפָתַחְתִּי אֶת הָאָרוֹן, וּנָתַתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לִי, וּנָתַתִּי יָדִי עַל אֵיזֶה סֵפֶר, וְהוֹצֵאתִי אוֹתוֹ וּפָתַחְתִּי אוֹתוֹ, וְהָיָה שָׁמָּה הַפֶּתֶק הַזֶּה. אֲנִי רָאִיתִי רַק חֲתִיכַת נְיָר, וְלֹא יָדַעְתִּי מַה, נִמְצָא בְּסֵפֶר, יָכוֹל לִהְיוֹת בְּאֵיזֶה סִימָן בִּשְׁבִיל לֵידַע אֵיפֹה אֲנִי לוֹמֵד, אֲנִי לֹא שַׂמְתִּי לֵב לָזֶה, רָאִיתִי חֲתִיכַת נְיָר, עַל כָּל פָּנִים אַחַר כָּךְ רָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ שׁוּרוֹת כְּתוּבוֹת, הִתְחַלְתִּי לִקְרֹא וְרָאִיתִי מַה שֶּׁכָּתוּב: “תַּלְמִידִי הַיָּקָר, לְהַגִּיד”, כֵּן, “נֶהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתֶךָ”, זֶה הָעַצְבוּת, הַשִּׁבְרוֹן לֵב שֶׁהָיָה לִי עַל הָעֲבֵרָה שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי תַּעֲנִית בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, “נֶהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתֶךָ”, “וְסִימָן” אַחֲרֵי כָּל הַפֶּתֶק, הַחֲתִימָה נַ נַחְ, “וְסִימָן י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”, י”ז בְּתַמּוּז, בְּיוֹם י”ז בְּתַמּוּז “יֹאמְרוּ”, מִזֶּה מַשְׁמַע שֶׁהַפֶּתֶק נִכְתַּב עוֹד לִפְנֵי שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, הוּא אוֹמֵר לִי “סִימָן י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”. עַל כָּל פָּנִים אֲנִי קָרָאתִי אֶת זֶה וּכְמוֹ שֶׁהָיִיתִי מִקֹּדֶם בְּעַצְבוּת כָּזֶה קִבַּלְתִּי שִׂמְחָה מִזֶּה הַפֶּתֶק, שִׂמְחָה כָּזֶה שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם הַזֶּה, עַד שֶׁהָעַצְבוּת לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עֶרֶךְ נֶגֶד הַשִּׂמְחָה, הַשִּׂמְחָה כָּזֶה שֶׁלֹּא…, הִתְחַלְתִּי לִרְקֹד בַּחֶדֶר שֶׁלִּי, וְהַיְשִׁיבָה, לָמְדוּ בַּיְשִׁיבָה, וְאָמְרוּ: “הוֹ, הַמְשֻׁגָּע נַעֲשָׂה שָׂמֵחַ, הוּא נַעֲשָׂה שָׂמֵחַ, אֲבָל הוּא מְרַקֵּד”, אָז כֻּלָּם נִכְנְסוּ לַחֶדֶר שֶׁלִּי, וְרָאוּ דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד, אֲנִי לֹא שׁוֹאֵל אוֹתָם, אֲנִי מְרַקֵּד וְשָׂמֵחַ כָּזֶה, נִתְבַּטְּלוּ, טוֹב הֵם הוֹצִיאוּ אוֹתִי מֵהַחֶדֶר, וְעָמְדוּ עִגּוּל, וְאֲנִי הָיִיתִי בָּאֶמְצַע וְרָקַדְתִּי כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, וְנַעֲשׂוּ עֲיֵפִים, הֵם עָמְדוּ זְמַן רַב כָּזֶה, אָז הֵם אָמְרוּ: “הוּא לֹא יִתְעַיֵּף, הוּא יְעַיֵּף אוֹתָנוּ, אָנוּ אֵין לָנוּ כֹּחַ יוֹתֵר”, אָז הֵם הָלְכוּ וְאֲנִי רָקַדְתִּי לְבַדִּי.
(שיחות סבא)
*
נְיָר, וַאֲנִי לֹא שַׂמְתִּי לֵב לְזֶה, מַה נְיָר, מַה זֶה הַנְּיָר?, וְמַה יַעֲשֶׂה לִי הַנְּיָר?, זֶה יִכְבּשׁ כָּל הָעוֹלָם זֶה הַנְּיָר!.
(שיחות סבא)
*
רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא נִרְמָּז בַּפָּסוּק ‘עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית’, וְעַכְשָׁו יֵשׁ כְּבָר נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן.
(שיחות סבא)
*
~~~~~~~~~~~~~~~~~
נֻסַּח נוֹסָף שֶׁל סִפּוּר נֵס הַפֶּתֶק
הֻקְלַט בְּאוּמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן שֶׁל סַבָּא יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁנַת תשנ”ה.
כָּל הַיְּהוּדִים עוֹשִׂים תַעֲנִית, וְאֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי אֶת זֶה, לֹא עָשִׂיתִי תַעֲנִית (סבא צוחק), אָז נָפַלְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד, “מַה עָשִׂיתָ?”, הַכְּלָל, כֻּלָּם עָשׂוּ לֵיצָנוּת מִמֶּנִּי, וְאָמְרוּ שֶׁאֲנִי יָּצָאתִי מִדַּעְתִּי וְאֲנִי כְּבָר מְשֻׁגָּע, כֵּן.
הַכְּלָל, אֲנִי לָמַדְתִּי בְּיְשִׁיבָה בְּרַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס בִּטְבֶרְיָה, אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַרְתִּי לְרַבִּי מֵאִיר, לְרַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס: “נִכְשַׁלְתִּי, נָפַלְתִּי, וְאֵין לִי שׁוּם עֵצָה אֵיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְאֵיךְ עוֹשִׂים דָּבָר כָּזֶה, וְלֹא מִתְבַּיְּשִׁים, לֹא מִתְבַּיְּשִׁים, תַעֲנִית שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל קָבְעוּ עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית, מֵהַגְּמָרָא וְמֵהַדִּין, כֵּן, וְאֲנִי נִכְשַׁלְתִּי, נָפַלְתִּי, וְאָכַלְתִּי לִפְנֵי הַתְּפִלָּה”, אֲנִי לֹא שָׁתִיתִי מַיִם לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְאֲנִי, וְאֲנִי אָכַלְתִּי לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, נָפַלְתִּי מְאֹד, וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד, “מַה, מַה עָשִׂיתִי? מַה?” (סבא צוחק), אֲנִי נִתְבַּיַּשְׁתִּי, נָפַלְתִּי כָּל כָּךְ, וְלֹא מָצָאתִי שׁוּם מָקוֹם אֵיךְ לִחְיוֹת, וְאֵיךְ לַעֲשׂוֹת, “מַה עָשִׂיתִי?, תַעֲנִית שֶׁל שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, כָּל הַיְהוּדִים מִתְעַנִּים, רַק אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי תַעֲנִית, מַהההה עָשִׂיתִי?”, הֲלֹא הָיִיתִי יָכוֹל לָמוּת מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה, מִגֹּדֶל הַנְּפִילָה, הַנְּפִילָה.
הַכְּלָל, כֻּלָּם צָחֲקוּ מִמֶּנִּי, וְאֲנִי, אֲנִי הָלַכְתִּי לְצִיּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס בִּטְבֶרְיָה, וְאָמַרְתִּי לוֹ: “כֻּלָּם מְצַחֲקִים מִמֶּנִּי, וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, וְאֵיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה” (סבא צוחק). אָז אָמְרוּ לִי: “שֶׁתִּכָּנֵס לְהַחֶדֶר שֶׁלְּךָ וְתִּקַּח סֵפֶר, אֵיזֶה סֵפֶר שֶׁהוּא, וְתִפְתַּח אוֹתוֹ, וְתִּמְצָא, וְתִּמְצָא דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁתּוּכַל לְהַחֲיוֹת עַצְמְךָ”, אָז עָשִׂיתִי כָּכָה, נִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר שֶׁלִּי, וְהָיָה לִי הַסְּפָרִים שֶׁל רַבֵּנוּ, לָקַחְתִּי אֵיזֶה סֵפֶר, זֶה הָיָה סֵפֶר לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, חֵלֶק רִאשׁוֹן, חֵלֶק רִאשׁוֹן שֶׁל רַבִּי נָתָן, כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ”ל, הֵם, הֵם, הֵם מֵחַיִּים מְתַקְּנִים כָּל הָעוֹלָם, כָּל דִּבּוּר שֶׁלּוֹ. נִכְנַסְתִּי לְהַחֶדֶר שֶׁלִּי, וְהוֹצֵאתִי סֵפֶר וּפָתַחְתִּי אוֹתוֹ, וְמָצָאתִי שָׁמָּה פִּתְקָא, כָּתוּב שָׁמָּה, הָיָה מַשְׁמַע מֵהַפִּתְקָא, שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לִי תִּקְוָה, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ גִּלָּה וְצָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּקוֹל גָּדוֹל: “אוֹי אוֹי אוֹייי אַל תִּתְיָאֲשׁוּ, אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!”, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַלְתִּי קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְעָשִׂיתִי דָּבָר כָּזֶה, “אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם”, אֲפִלּוּ אֲנִי יֵשׁ לִי תִּקְוָה עֲדַיִן (סבא צוחק). מָצָאתִי פִּתְקָא, וְכָּתוּב שָׁמָּה, כָּתוּב שָׁמָּה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּהַפִּתְקָא, לָמַדְתִּי מִזֶּה, מֵהַפִּתְקָא, שֶׁעֲדַיִן, עֲדַיִן יֵשׁ לִי תִּקְוָה, וְעֲדַיִן, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ צָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל: “גִּיוַואלְד! אַל תִּתְיָאֲשׁוּ, אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!”, נוּ, אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי, לָקַחְתִּי אֶת זֶה עָלַי, “אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל”, אֲפִלּוּ אֲנִי יֵשׁ לִי עֲדַיִן תִּקְוָה. וְכֵן מָצָאתִי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה פְּעָמִים פִּתְקָאוֹת מֵרַבֵּנוּ זַ”ל, הַפִּתְקָא אַחַת אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַל פֶּה, וְכָּכָה זֶה הַלָּשׁוֹן, אֲנִי פָּתַחְתִּי סֵפֶר וְהָיָה שָׁמָּה חֲתִיכַת נְיָר, וְהָיָה כָּתוּב כָּכָה בְּזֶה הַלָּשׁוֹן עַל הַנְּיָר, כָּכָה, זֶה, זֶה, אֵלֶּה הַדִּבּוּרִים: מַה? – “מְאֹד הָיָה קָשֶׁה לִי לָרֶדֶת אֵלֶיךָ לְהַגִּיד לְךָ תַּלְמִידִי הַיָּקָר” יִשְׂרָאֵל בֶּער, “תַּלְמִידִי הַיָּקָר לְהַגִּיד לְךָ כִּי נֶהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתְךָ”, אֲנִי לֹא הִרְגַּשְׁתִּי, אֵיזֶה עֲבוֹדָה, אֵיזֶה פָּנִים אֲנִי יֵשׁ לִי, “נֶהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתְךָ וְעָלֶיךָ אָמַרְתִּי”, יֵשׁ שִׂיחָה מֵרַבֵּנוּ זַ”ל: “אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל”, “וְעָלֶיךָ אָמַרְתִּי”, יֵשׁ שִׂיחָה מֵרַבֵּנוּ שֶׁהוּא אָמַר, הוּא אָמַר, שֶׁהוּא אָמַר, הוּא כָּכָה, הוּא אָמַר כָּכָה: “גִּיוַואלְד! אַל תִּתְיָאֲשׁוּ, אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!”, אָז, אָז, מִזֶּה אֲנִי לָקַחְתִּי כֹּחַ לַעֲמֹד, בְּמִּלְחָמָה, לַעֲמֹד כְּנֶגֶד, כְּנֶגֶד הַחשֶׁךְ הַזֶּה, כְּנֶגֶד הַצָּרָה הַזֹּאת, אָכַלְתִּי לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, מַה, שָׁמַעְתָּ דָּבָר כָּזֶה?, מֵאֱלוּל, סְלִיחוֹת, מִיְּהוּדִים, מִתְעַנִּים, תַעֲנִית, תַעֲנִית, וְאֲנִי לֹא, לֹא, לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה, וְאָמַרְתָּ, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אָמַר לִי: “וְסִימָן י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”, הוּא, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי דָּבָר כָּזֶה, וְאָכַלְתִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵּן, “אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!”, תַּתְחִיל מֵעַתָּה מֵחָדָשׁ לִהְיוֹת יְהוּדִי.
(שיחות סבא)
~~~~~~~~~~~~
א
אָמַר רַבִּי יִשְׂרָאֵל: “יִהְיֶה תּוֹר אָרוֹךְ מְאֹד וְכֻלָּם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הַפֶּתֶק וְאֵיפֹה בַּעַל הַפֶּתֶק וַאֲנִי אֵשֵׁב בָּאַרְמוֹן שֶׁלִּי”.
ב
הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת (בראשית לז’): וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צֹּאן אֲבִיהֶם וְכוּ’, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י, שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן. וְעַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת (קהלת ג): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה; כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ”ל. וְיֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בִּנְגִינָה, כִּי יֵשׁ נִגּוּן שָׁלֵם וְיֵשׁ נִגּוּן שֶׁהוּא בְּכַמָּה בָּבוֹת, וִיכוֹלִים לְחַלְּקוֹ לְבָבוֹת וְעִנְיָנִים. וְדַע, שֶׁהַמֶּלֶך יֵשׁ לוֹ כָּל הַנִּגּוּן כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
(ליקוטי תנינא – תורה סג’)
ג
סַבָּא יִשְׂרָאֵל מְדַבֵּר עַל הַפֶּתֶק הַקָּדוֹשׁ:
יִהְיֶה רַעַשׁ בְּכָל הָעוֹלָם, יִהְיֶה רַעַשׁ, זֶה כֻּלָּם כָּל הָעוֹלָם יִקְנוּ אֶת זֶה בְּכָל בַּיִת בְּכָל מָקוֹם, יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת פֹּה, פֹּה מִזָהָב, זֶה זָהָב! פֹּה זָהָב וּפֹּה זָהָב, כַּמָּה זֶה עוֹלֶה? הַדְּפוּס וְהַצִּלּוּם כַּמָּה זֶה עוֹלֶה? יִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם, כֻּלָּם יִקְנוּ, כָּל בַּיִת, כָּל, כֻּלָּם יִקְנוּ, לֹא צְרִיכִים זָהָב זֶה בְּעַצְמוֹ זָהָב.
*
כֶּסֶף זֶה בְּחִינַת עֲשִׁירוּת שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל בְּקֶרֶב שָׁנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת ע’ פָּנִים. אֲבָל זָהָב הוּא בִּבְחִינַת בִּינָה שֶׁהִוא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ כָּל הַע’ פָּנִים בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת שֶׁהֵם מִבִּינָה וְלְמַעְלָה. וְעִקַּר הַגְּאֻלָּה מִמִּצְרַיִם וּמִכָּל הַגָּלֻיּוֹת הַכֹּל מִשָּׁם כִּי מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא נָפְקוּ. אַךְ גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה מִמִּצְרַיִם הָיָה שָׁם רַק אֵיזֶה הֶאָרָה בְּעָלְמָא מִבְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת הַגְּבוֹהִים הַנַּ”ל שֶׁהֵם בְּחִינַת זָהָב. אֲבָל לֶעָתִיד תִּהְיֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה מִשָּׁם וְעַל כֵּן נִזְכֶּה אָז לַעֲשִׁירוּת עָצוּם מְאֹד כִּפְלֵי כִּפְלַיִם מֵהָעֲשִׁירוּת שֶׁזָּכְוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. כִּי הָעֲשִׁירוּת שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּחִינַת הָרְכוּשׁ גָּדוֹל הַכֹּל נֶחְשָׁב כְּמוֹ כֶּסֶף לְגַבֵּי זָהָב כְּנֶגֶד הָעֲשִׁירוּת שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה.
(ליקוטי הלכות – הלכות נדרים הלכה ה’ אות ט’)
ד
רוּת הָיְתָה גִּיּרֶת אֲמִתִּית. וְתִקְּנָה תִּקּוּן נִפְלָא מְאֹד מְאֹד עַד שֶׁזָּכְתָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה מָשִׁיחַ שֶׁעַל יָדוֹ עִקַּר גְּמַר הַתִּקּוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָאֲכִילָה כַּנַּ”ל.
וְעַל כֵּן הָיוּ כָּל מַעֲשֵׂה רוּת בִּשְׁעַת בֵּרוּר הַתְּבוּאָה מֵהַפְּסֹלֶת וּבִשְׁעַת הָאֲכִילָה כִּי נִכְנְסָה בִּתְחִלַּת הַקָּצִיר וְיָשְׁבָה שָׁם בַּשָּׂדֶה עַד כְּלוֹת הַקָּצִיר. וְעִקַּר תִּקּוּנָהּ הָיָה בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם. לְעֵת הָאֹכֶל דַּיְקָא. כִּי הִיא הָיְתָה גִּיּרֶת שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת וּלְהִזְדַּכֵּךְ מִבְּחִינַת בְּגָדִים צוֹאִים שֶׁעִקַּר אֲחִיזָתָם בָּהֶם כַּנַּ”ל. עַל כֵּן נִכְנְסָה בְּעֵת שֶׁקּוֹצְרִין וּמְבָרְרִין הַתְּבוּאָה מֵהַפְּסֹלֶת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבֵּרוּר מֵהַבְּגָדִים צוֹאִים כַּנַּ”ל. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַבֵּרוּר בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן עִקַּר הִתְקָרְבוּתָהּ הָיָה בְּעֵת הָאֲכִילָה דַּיְקָא כַּנַּ”ל.
וְזֶהוּ בְּחִינַת וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. וַתֹּאכַל בָּעוֹלָם הַזֶּה וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְלָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַיְנוּ שֶׁזָּכְתָה שֶׁאֲכִילָתָהּ הָיְתָה בִּבְחִינַת הַבֵּרוּר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מָשִׁיחַ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה שֶׁהוּא הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן בִּבְחִינַת בֵּרוּר הָאֲכִילָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲכִילַת סְעֻדַּת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. דְּהַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה הָאֲכִילָה מְבֹרֶרֶת בְּתַכְלִית הַבֵּרוּר בְּלִי אֲחִיזַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים כְּלָל כַּנַּ”ל שֶׁזָּכְתָה רוּת לָזֶה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וּבָאָה מִמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים כָּאֵלֶּה וְנִתְגַּיְּרָה בֶּאֱמֶת וְסָבְלָה יְגִיעוֹת וְיִסּוּרִים וְטִלְטוּלִים וּמְרִירוּת כָּאֵלֶּה כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן דַּיְקָא עַל יְדֵי מִי שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד כְּשֶׁהוּא מִתְעוֹרֵר לָבוֹא לְהַצַּדִּיקֵי הָאֱמֶת. אָז דַּיְקָא נַעֲשֶׂה תִּקּוּן נִפְלָא וְנוֹרָא בְּיוֹתֵר וְנִתְגַּדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר, כִּי זֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁהָרְחוֹקִים וְהַמְלֻכְלָכִים וְהַמְטֻנָּפִים בְּיוֹתֵר נִתְעוֹרְרִים לַה’ יִתְבָּרַךְ. שֶׁעַל יְדֵי זֶה ה’ יִתְבָּרַךְ מְעוֹרֵר רַחֲמָיו וּמַמְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם תִּקּוּנִים כָּאֵלֶּה עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת עַד שֶׁעַל יָדָם דַּיְקָא נִטְהָר הָעוֹלָם מִכָּל הַטִּנּוּפִים שֶׁל הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים שֶׁנִּתְאַחֲזוּ בָּעוֹלָם.
וְרוּת שֶׁזָּכְתָה לָצֵאת מִמָּקוֹם כָּזֶה וּלְהִתְגַּיֵּר עַל כֵּן הִיא דַּיְקָא זָכְתָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה מָשִׁיחַ שֶׁיְּבַעֵר רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ שֶׁעַל יָדוֹ יִתְבַּטְּלוּ אֲחִיזַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מִכָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בֵּרוּר הָאֲכִילָה שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מָשִׁיחַ דַּיְקָא כַּנַּ”ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְלָעוֹלָם הַבָּא כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן זָכְתָה לְהוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְאִיתָא שֶׁהוּא בְּחִינַת עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, הַיְנוּ כַּנַּ”ל. כִּי עוֹבֵד שֶׁמִּמֶּנּוּ יֵצֵא מָשִׁיחַ הוּא עוֹסֵק בִּבְחִינַת בֵּרוּרִים הַנַּ”ל שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּרוּר הַתְּבוּאָה וְהַלֶּחֶם. וְהָעִקָּר כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׂבּעַ לֶחֶם בִּבְחִינַת צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ. בִּבְחִינַת וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. הַיְנוּ בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַבֵּרוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲכִילָה וּשְׂבִיעָה דִּקְדֻשָּׁה וְכַנַּ”ל. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וְכַנַּ”ל.
(ליקוטי הלכות – הלכות בציעת הפת הלכה ה’ אות יא’)
*
הַבַּעַל דָּבָר הִתְגַּבֵּר עָלַי, בַּבֹּקֶר, בְּיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמֻּז, “אַתָּה חָלָשׁ מְאֹד, אַתָּה צָרִיךְ לֶאֱכֹל, עַכְשָׁו, לִפְנֵי הַתְּפִלָּה!”, אֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לְהַגִּיד לְסַפֵּר, “לִפְנֵי הַתְּפִלָּה”, אֲנִי לֹא שָׁתִיתִי מַיִם מֵחֲצוֹת לַיְלָה עַד אַחַר הַתְּפִלָּה, לֹא אָכַלְתִּי וְלֹא שָׁתִיתִי. אֲנִי שָׁמַעְתִּי לוֹ, לֹא רָצִיתִי, אֲבָל אָכַלְתִּי, אֲבָל זֶה הָיָה בְּלֹא יָדַיִם וּבְלֹא רַגְלַיִם, אֲבָל אָכַלְתִּי.
(שיחות סבא – סיפור נס הפתק)
*
וְזֶה הַפֶּתֶק נִבְרָא, בָּא לָעוֹלָם עַל יְדֵי מַּכְשֵׁלָה, עַל יְדֵי מִכְשוֹל, כָּתוּב וְהַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת, כָּתוּב בַּפָּסוּק בַּתּוֹרָה: “וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ”, עַל יְדֵי הַמַּכְשֵׁלָה נַעֲשִׂים פְּלָאוֹת, בִּפְרָט רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, הוּא מַכְנִיס, הוּא מְהַפֵּךְ כָּל הָרְחוֹקִים וְכָל הַפּוֹשְׁעִים וְכָל, וְכָל הָעוֹלָם, מְהַפֵּךְ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
(שיחות סבא)
ה
וְכָל עֹצֶם מְרִירוּת הַגָּלוּת שֶׁל עַכְשָׁו בְּעִקְּבְתָא דִּמְשִׁיחָא הוּא מֵחֲמַת שֶׁעַכְשָׁו צְרִיכִין לְבָרֵר תַּכְלִית הַבֵּרוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבֵּרוּר הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי הָאֲכִילָה. בִּכְלָלִיּוּת הָעוֹלָם הַבֵּרוּר שֶׁל עַכְשָׁו הוּא בִּבְחִינַת בֵּרוּר הָאֲכִילָה שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר.
וְעִקַּר שְׁלֵמוּת זֶה הַתִּקּוּן וְהַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן הַנַּ”ל נַעֲשֶׂה רַק עַל יְדֵי מָשִׁיחַ שֶׁהוּא בְּחִינַת דָּוִד. וְעַל זֶה בִּקֵּשׁ דָּוִד יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה’ וְכוּ’. שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּרוּר בִּשְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת בֵּרוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֲכִילָה כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי וְכוּ’. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים וְכוּ’. וּכְשֶׁיִּרְצוּ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. יְבָרֵךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ דַּיְקָא וְיֹאמַר לִי נָאֶה לְבָרֵךְ וְכוּ’. כִּי עִקַּר קִבּוּל הַשָּכָר לֶעָתִיד הוּא בִּבְחִינַת תִּקּוּן וּבֵרוּר הָאֲכִילָה בִּשְׁלֵמוּת וְכַנַּ”ל וְזֶה יִהְיֶה נִשְׁלָם עַל יְדֵי דָּוִד שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. וְעַל כֵּן הוּא דַּיְקָא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. כִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרְכִין עַל בֵּרוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֲכִילָה כִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרְכִין אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אָכְלוּ שֶׁכְּבָר נִתְבָּרֵר הַטּוֹב לְהַחֲיוֹת אֶת הָאָדָם. וְאָז צְרִיכִין לְבָרֵךְ אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּרוּר בִּשְׁלֵמוּת.
וְעַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ דַּיְקָא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אַחַר הַסְּעֻדָּה שֶׁל לֶעָתִיד. כִּי הוּא מָשִׁיחַ שֶׁהוּא יִגְמֹר הַבֵּרוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בֵּרוּר הָאֲכִילָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כַּנַּ”ל.
(ליקוטי הלכות – הלכות בציעת הפת הלכה ה’ אות ז’, ח’)
*
אַחֲרֵי הָאֲכִילָה בֵּרַכְתִּי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה וּלְהִתְפַּלֵּל אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה.
נוּ, יְכוֹלִים לְהָבִין אֵיךְ הָיָה הַתְּפִלָּה, וְאֵיךְ, וּבְאֵיזֶה מַצָּב אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרֵי דָּבָר כָּזֶה, נוּ, נִכְשַׁלְתִּי, נִכְשַׁלְתִּי וְנָפַלְתִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה, לֶאֱכֹל לִפְנֵי הַתְּפִלָּה.
(שיחות סבא – סיפור נס הפתק)
ו
דַּע שֶׁעִקַּר הִתְקָרְבוּת וּדְבֵקוּת יִשְׂרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה וְכוּ’ נִמְצָא שֶׁעִקַּר הִתְקָרְבוּת וּדְבֵקוּת יִשְׂרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת קוֹלוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים וְכוּ’, וְנִגּוּנִים וּזְמִירוֹת וְכוּ’, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כַּנַּ”ל כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה זֶהוּ בְּחִינַת חוּשׁ הַשֶּׁמַע שֶׁשָּׁם הַרְגָּשַׁת הַנְּגִינָה וְהַקּוֹלוֹת בְּחִינַת הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ (בְּרָכוֹת טו).
וְעִקַּר יְדִיעַת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת חוּשׁ הַשֶּׁמַע כִּי שְׁמִיעָה בְּלִבָּא תַּלְיָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן כב’) וְשָּׁם בְּהַלֵּב שֶׁשָּׁם תַּלְיָא שְׁמִיעָה שָׁם עִקַּר יְדִיעַת תְּשׁוּקַת אֱמוּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ (זוה”ק וירא קג).
כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ מְרֻמָּם וּמְנֻשָּא לְמַעְלָה מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִגֹּדֶל רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁרָצָה לְהֵיטִיב לְנִבְרָאָיו לְהַטְעִימָם מִזִּיו טַעֲמוֹ וּלְהוֹדִיעָם מֵאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, עַל כֵּן צִמְצֵם עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּכַמָּה וְכַמָּה צִמְצוּמִים לְאֵין תַּכְלִית עַד אֲשֶׁר הִכְנִיס הַשָּגוֹת אֱלֹקוּתוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר כְּמוֹ הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹנִים, וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֻּלָּם זָכוּ עַל יְדֵי עֲבוֹדָתָם הָאֲמִתִּית לְהַשִּיג הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת דֶּרֶךְ כַּמָּה צִמְצוּמִים, וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שְׁמִיעָה כְּמוֹ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַמְדַבֵּר וְהַמַּשְׁמִיעַ, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.
וַאֲפִלּוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר, הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ וְכוּ’, וֶהֱשִׁיבוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי וְכוּ’, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. וְעִקַּר הַהַשָּׁגָה שֶׁהִשִּיג הָיָה רַק בִּבְחִינַת חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּבְבוֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל וְכוּ’. מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הַנְּבִיאִים וְהַצַּדִּיקִים שֶׁבְּוַדַּאי כָּל הַשָּגָתָם וִידִיעָתָם הוּא בִּבְחִינַת חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה דְּתַלְיָא בְּלִבָּא.
(ליקוטי הלכות – הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג’ אות טז’)
*
נִכְנַס לִי מַחֲשָׁבָה תְּקוּפָה כְּמוֹ מִי שֶׁנִּכְנָס בְּמֹּחַ שֶׁלִּי, בְּרֹאשׁ שֶׁלִּי, בְּמֹּחַ שֶׁלִּי, וְאוֹמֶר לִי הַמַּחֲשָׁבָה, אוֹמְרִים לִי: “תִּכָּנֵס לְהַחֶדֶר שֶׁלְּךָ, וְתִפְתַּח אֶת אֲרוֹן הַסְּפָרִים וְתִתֵּן יָדְךָ עַל אֵיזֶה סֵפֶר, וְתוֹצִיא אוֹתוֹ, וְתִפְתַּח אוֹתוֹ וְשָׁמָּה תִּמְצָא רְפוּאָה לְנַפְשְׁךָ!”. אֲנִי רָצִיתִי רְפוּאָה, נוּ וְהִתְפַּלַּלְתִּי, וְאָמַרְתִּי מַּחֲשָׁבָה זֶה, מַה מֵאֵיפֹה?, הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּי זֶה דָּבָר רְצִינִי?, אָז אָמַרְתִּי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה, נִרְאֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה.
(שיחות סבא – סיפור נס הפתק)
ז
וְזֶה בְּחִינַת אַרְבַּע צוֹמוֹת עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּמְשַׁךְ עַל יְדֵי חֵטְא הַמְרַגְּלִים שֶׁבָּכוּ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁפָּגְמוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם מִתְגַּלֶּה אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם. וְהֵם שֶׁפָּגְמוּ בָּזֶה עַל יְדֵי זֶה הִתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם, זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ מְזוֹנָא דְּגוּפָא כַּנַּ”ל. עַל כֵּן צְרִיכִין לָצוּם כְּדֵי לְהַכְנִיעַ מְזוֹנָא דְּגוּפָא, כִּי כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה אֵין צָרִיךְ לָצוּם. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה אֲזַי הָאֲכִילָה בִּבְחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲכִילַת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים בְּחִינַת אֲכִילַת שַׁבָּת. כִּי עַל יְדֵי אֱמוּנָה עִקַּר בֵּרוּר הָאֲכִילָה כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בְּחִינַת וּרְעֵה אֱמוּנָה. אֲבָל עַל יְדֵי שֶׁפָּגְמוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּפָגְמוּ בָּאֱמוּנָה כַּנַּ”ל, עַל כֵּן צְרִיכִין לָצוּם לְהַכְנִיעַ מְזוֹנָא דְּגוּפָא עַל יְדֵי הַצּוֹם.
(ליקוטי הלכות – הלכות נטילת ידים הלכה ד’ אות ה’)
*
וְ”סִימָן”, אַחֲרֵי כָּל הַפֶּתֶק, אַחֲרֵי הַחֲתִימָה “נַ נַחְ”, “וְסִימָן י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”, י”ז בְּתַמּוּז, בְּיוֹם י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ זֶה מִזֶּה מַשְׁמַע שֶׁהַפֶּתֶק נִכְתַּב עוֹד לִפְנֵי שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, הוּא אוֹמֵר לִי “סִימָן י”ז בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”.
סִימָן שֶׁלֹּא יָדַע מִזֶּה שׁוּם בֶּן אָדָם, רַק אֲנִי וְהַשֵּׁם, כֵּן.
(שיחות סבא)
*
י”ז בְּתַמּוּז זֶה, תָשִׂים לֵב לָזֶה, כֵּן, אַל תִּתְיָאֵשׁ, מַּה שֶּׁהָיָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, יוֹדְעִים מִזֶּה בַּשָּׁמַיִם מְדַבְּרִים מִזֶּה וְאוֹמְרִים, אוֹמְרִים: שֶׁיֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ, שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה, זֶה, זֶה מַסְפִּיק “אֵינְךָ מִתְעַנֶּה”, אִם אֲנִי אָכַלְתִּי לִפְנֵי זֶה, לֹא, לֹא יָכֹלְתִּי, צְרִכִים לְהִתְעַנּוֹת, “י”ז בְּתַמּוּז”, זֶה רַק “בְּתַמּוּז” יֵשׁ נְקֻדּוֹת, אָז זֶה מַשְׁמָעוּת שֶּׁאַתָּה צָרִיךְ לָשִׂים לֵב לָזֶה, לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, וְעַל יְדֵי הַי”ז בְּתַמּוּז נַעֲשָׂה הַפֶּתֶק הַזֶּה וְנַעֲשָׂה הַכֹּל, עַל יְדֵי הַי”ז בְּתַמּוּז.
(שם)
*
בְּיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, זֶה יוֹם תַּעֲנִית קָשֶׁה מְאֹד כְּמוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, “בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז יֹאמְרוּ שֶׁאֵינְךָ מִתְעַנֶּה”, שׁוֹין, נוּ, וזֶה הַסִּימָן אֲנִי יָדַעְתִּי טוֹב (סַּבָּא צוֹחֵק), י”ז בְּתַמּוּז, אַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶׁהָיָה י”ז בְּתַמּוּז אָכַלְתָּ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה.
(שם)
ח
עִקַּר קִיּוּם הַשְּׁלִיחוּת הוּא עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל הַשָּׁלִיחַ בְּהַמְשַׁלֵּחַ וְכָל מַה שֶּׁעוֹשֶֹה הַשָּׁלִיחַ כְּאִלּוּ הַמְשַׁלֵּחַ עוֹשֶֹה בְּחִינַת שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ שֶׁכָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִשֹּׁרֶשׁ הַשְּׁלִיחוּת הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת הָאָדָם וְהַבְּרִיאָה הַכְּלוּלָה בּוֹ שֶׁנִּשְׁלְחוּ מֵהַמְשַׁלֵּחַ הָרִאשׁוֹן הָאֶחָד יִתְבָּרַךְ שֶׁעִקַּר קִיּוּם שְׁלִיחוּתָם הוּא עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁעַל יְדֵי זֶה חוֹזְרִים וְנִכְלָלִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן הַצַּדִּיק מַנְהִיג הָעוֹלָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַתִּגְזֹר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ. כִּי הוּא נִכְלָל בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַצִּדְקוּת וְהַכַּשְׁרוּת שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים וְכָל מַעֲשֵֹי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הֵם מַעֲשֵֹי ה’ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, כִּי הוּא נִכְלָל בּוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ”ל. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינָה זוֹ כַּנַּ”ל.
(ליקוטי הלכות – הלכות שלוחין הלכה ג’)
*
קֹדֶם כָּל אֲנִי הָיִיתִי שָׁלִיחַ לְהוֹדִיעַ לְךָ מֵהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן.
(שיחות סבא)
ט
עִקַּר הַהַמְתָּקָה וּבִטּוּל הַדִּינִים לְגַמְרֵי הוּא רַק עַל יְדֵי זֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לַעֲשֹוֹת כָּל הַמִּצְווֹת בְּשִֹמְחָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִֹמְחָה מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁאֵין רוֹצֶה שׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא בִּשְֹכַר הַמִּצְוָה וְכוּ’. נִמְצָא, שֶׁזֶּה הַצַּדִּיק אֵינוֹ שׁוּם בְּחִינַת מְקַבֵּל כְּלָל. כִּי אֵינוֹ רוֹצֶה בֶּאֱמֶת לְקַבֵּל שׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא כְּלָל וְהוּא יָגֵעַ וְעוֹבֵד ה’ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה וּבַעֲבוֹדָה רַבָּה מְאֹד וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִן הָעוֹלָם כְּלָל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לִפְנֵי מִיתָתוֹ גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶֹר אֶצְבְּעוֹתַי וְכוּ’ וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. וּכְמוֹ שֶׁרָמַז רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַמַּעֲשֶֹה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְשֹ שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת מִן הַצַּדִּיקִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁמְּרֻמָּז שָׁם שֶׁהַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הָאֲמִתִּיִּים אֵין לָהֶם שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּעָלְמָא בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל.
(ליקוטי הלכות – הלכות העושה שליח לגבות חוב הלכה ב’ אות י’)
*
“מְאֹד הָיָה קָשֶׁה לִי לָרֶדֶת אֵלֶיךָ תַּלְמִידִי הַיָּקָר לְהַגִּיד לְךָ כִּי נֶהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתֶךָ”
מַה הוּא צָרִיךְ לָרֶדֶת כָּל כָּךְ לְהַגִּיד לִי שֶׁ”נֶּהֱנֵיתִי מְאֹד מֵעֲבוֹדָתֶךָ”, אֲנִי לֹא נֶהֱנֵיתִי כְּלָל, וְהוּא נֶהֱנֶה (סַבָּא צוֹחֵק).
(שיחות סבא)
*
מֵּחֲמַת שֶׁבִּשְׁעַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא הָיָה עֲדַיִן שׁוּם אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל, רַק בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּחַסְדּוֹ לְבַד בְּמַתְּנַת חִנָּם. נִמְצָא, שֶׁהָיָה כָּל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְקַבֵּל שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת כַּנַּ”ל וְעַצְבוּת הוּא סִטְרָא דְּדִינָא כַּיָּדוּעַ. וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ הָיָה אֲחִיזַת הַדִּין בִּשְׁעַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיָה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, הַיְנוּ כִּי מֵחֲמַת זֶה הָיָה הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְקַבֵּל שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת, בְּחִינַת דִּין כַּנַּ”ל. וּמֵהַדִּין הַזֶּה נִשְׁתַּלְשְׁלִין וּבָאִין כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְכָל הַגְּזֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, הַבָּאִין עַל הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַמְתִּיק הַדִּין הַזֶּה וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם כִּי אִם עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשֹוֹת הַמִּצְווֹת בְּשִֹמְחָה גְּדוֹלָה מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל שׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא.
*
זֶה הַצַּדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה לַעֲשֹוֹת הַמִּצְווֹת בְּשִֹמְחָה גְּדוֹלָה מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בֶּאֱמֶת שׁוּם שְֹכַר עוֹלָם הַבָּא כְּלָל. זֶה הַצַּדִּיק אֵינוֹ בְּחִינַת מְקַבֵּל כְּלָל. וְעַל כֵּן הוּא זוֹכֶה לְשִֹמְחָה גְּדוֹלָה לְשִֹמְחָה בְּתַכְלִית כִּי עִקַּר הַשִּמְחָה כְּשֶׁאֵינוֹ בְּחִינַת מְקַבֵּל כְּלָל שֶׁשָּׁם אֲחִיזַת הָעַצְבוּת כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן זֶה הַצַּדִּיק דַּיְקָא הוּא יָכוֹל לְהַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים מִן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם. כִּי כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַדִּינִים חַס וְשָׁלוֹם נִמְשָׁכִין מִשֹּׁרֶשׁ הַדִּין שֶׁנֶּאֱחַז בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעַצְבוּת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְקַבֵּל וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הַזֶּה נִמְתָּק וְנִשְׁלָם הַכֹּל כִּי עַכְשָׁו עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ בְּחִינַת מְקַבֵּל כְּלָל. שֶׁזָּכָה לְתַכְלִית הַשִּמְחָה, עַל יָדוֹ עוֹלֶה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ. כִּי עַכְשָׁו כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ בְּחִינַת מְקַבֵּל כְּלָל. כִּי בְּוַדַּאי הָיָה רָאוּי לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיק הַזֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל כְּלָל. שֶׁזָּכָה לְתַכְלִית הַשִּמְחָה שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיָה עִקַּר כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה כְּדֵי לִזְכּוֹת לַשִּׁמְחָה הַזֹּאת שֶׁאֵין זוֹכִין אֵלֶיהָ כִּי אִם כְּשֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל כְּלָל כַּנַּ”ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַכֹּל כַּנַּ”ל.
(ליקוטי הלכות – הלכות העושה שליח לגבות חוב הלכה ב’ אות י’)
*
וְהַפֶּתֶק הוּא עָתִיד לְהַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם מֵרָע לְטוֹב, וְיִהְיֶה תִּקּוּן כָּל הָעוֹלָם, וְיִהְיֶה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וְכֻּלָּם יֵדְעוּ אֶת הַשֵּׁם, וְכֻּלָּם, כֻּלָּנוּ נִּזְכֶּה לַחֲזוֹר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַתּוֹרָה וְיִהְיֶה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.
(שיחות סבא)
*
בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וְהַדְרַת מֶלֶךְ הוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוּ הִגְדַּלְתָּ הַשִּמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ וְכוּ’ שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל נִתְרַבִּין בְּיוֹתֵר נִגְדָּל הַשִּמְחָה בְּיוֹתֵר כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ אֶת ה’ מַעֲלֶה וּמְבָרֵר הַשִּמְחָה מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת וּמְהַפֵּךְ בְּיוֹתֵר יָגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה תִּגְדַּל הַשִּמְחָה בְּיוֹתֵר עַד אֲשֶׁר תִּתְבָּרֵר כָּל הַשִּמְחָה בִּשְׁלֵמוּת מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת שֶׁאֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת רַגְלִין בִּבְחִינַת רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת כַּיָּדוּעַ וּכְשֶׁתִּתְבָּרֵר הַשִּמְחָה מִשָּׁם וְיַעֲלוּ הָרַגְלִין מֵהַקְּלִפּוֹת אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ וִיקֻיַּם וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עַד דְּמָטוּ רַגְלִין בְּרַגְלִין הַמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ”י זַ”ל וְעִקַּר עֲלִיַּת הָרַגְלִין מִן הַקְּלִפּוֹת הוּא עַל יְדֵי הַשִּמְחָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַעֲלִין הָרַגְלִין מִבְּחִינַת רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שֶׁהוּא עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא כַּנַּ”ל וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הָרִקּוּדִין שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁכְּשֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁמְּרַקֵּד בָּזֶה מַעֲלֶה הָרַגְלִין מֵהַקְּלִפּוֹת וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה הַמַּתְחֶלֶת כְּשֶׁאָדָם מְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וְהַשִּמְחָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁנּוֹגַעַת עַד רַגְלָיו דְּהַיְנוּ שֶׁמְּרַקֵּד שֶׁבָּזֶה מַעֲלֶה כָּל בְּחִינוֹת הָרַגְלִין עַיֵּן שָׁם בְּסוֹף לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא (סִימָן פא’) וְכֵן הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מִסּוֹד מַעֲלַת הָרִקּוּדִין עַיֵּן שָׁם.
וְזֶהוּ בְּחִינַת הַפְלָגַת הַשִּמְחָה שֶׁיִּהְיֶה בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה תִּהְיֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה טו) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְכוּ’ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב רָנִּי וְשִׂמְחִי בַת צִיּוֹן וְכוּ’ וְכַמְבֹאָר בְּכַמָּה וְכַמָּה פְּסוּקִים מִגֹּדֶל הַפְלָגַת הַשִּמְחָה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וְלֶעָתִיד לָבוֹא וְאָז יִתְהַפֵּךְ כָּל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה בִּבְחִינַת שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה הַנֶּאֱמַר עַל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב הָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. שֶׁהַיָּגוֹן וְהָאֵבֶל מִתְהַפֵּךְ לְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי וְכוּ’.
(ליקוטי הלכות – הלכות פריה ורביה והלכות אישות הלכה ג’ אות יג’)
*
קִבַּלְתִּי שִׂמְחָה מִזֶּה הַפֶּתֶק, שִׂמְחָה כָּזֶה שֶׁלֹּא מֵעוֹלָם הַזֶּה, עַד שֶׁהָעַצְבוּת לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עֶרֶךְ נֶגֶד הַשִּׂמְחָה, הַשִּׂמְחָה כָּזֶה שֶׁלֹּא…, הִתְחַלְתִּי לִרְקֹד בַּחֶדֶר שֶׁלִּי, וְהַיְשִׁיבָה, לָמְדוּ בַּיְשִׁיבָה, וְאָמְרוּ: “הוֹ, הַמְשֻׁגָּע נַעֲשָׂה שָׂמֵחַ, הוּא נַעֲשָׂה שָׂמֵחַ, אֲבָל הוּא מְרַקֵּד”, אָז כֻּלָּם נִכְנְסוּ לַחֶדֶר שֶׁלִּי, וְרָאוּ דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד, אֲנִי לֹא שׁוֹאֵל אוֹתָם, אֲנִי מְרַקֵּד וְשָׂמֵחַ כָּזֶה, נִתְבַּטְּלוּ, טוֹב הֵם הוֹצִיאוּ אוֹתִי מֵהַחֶדֶר, וְעָמְדוּ עִגּוּל, וְאֲנִי הָיִיתִי בָּאֶמְצַע וְרָקַדְתִּי כַּמָּה שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, וְנַעֲשׂוּ עֲיֵפִים, הֵם עָמְדוּ זְמַן רַב כָּזֶה, אָז הֵם אָמְרוּ: “הוּא לֹא יִתְעַיֵּף, הוּא יְעַיֵּף אוֹתָנוּ, אָנוּ אֵין לָנוּ כֹּחַ יוֹתֵר”, אָז הֵם הָלְכוּ וְאֲנִי רָקַדְתִּי לְבַדִּי.
(שיחות סבא – סיפור נס הפתק)
*
יִהְיֶה עַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה שָׂמֵחַ מְאֹד כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, אָז יִהְיֶה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל בַּיִת, כֻּלָּם יִרְקְדוּ וְיִשְׂמְחוּ, רַק יִהְיֶה עֲבוֹדָה אַחַת – יִרְקְדוּ וְיִשְׂמְחוּ!.
שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ יִרְקְדוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּכָל דִּבּוּר שֶׁגִּלָּה רַבֵּנוּ בָּעוֹלָם, שֶׁל הַבֶּעטְלִירְס, שֶׁל הַ’בַּעַל תְּפִלָּה’, שֶׁל כָּל הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ וְהַסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת.
(שיחות סבא)
הפתקה הקדושה שקיבל הסבא הקדוש רבי ישראל דב בער אודסר מרבנו הקדוש.
תוכן הפתקה:
מאוד היה קשה לי לרדת אליך
תלמידי היקר, להגיד לך כי נהנתי
מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי
מיין פייערל וועט טליען ביז
משיח וועט קומען חזק ואמץ
בעבודתך
נ נח נחמ נחמן מאומן
ובזה אגלה לך סוד והוא:
מלא וגדיש מקו לקו (פצפציה)
ובחיזוק עבודה תבינהו וסמן
יז בתמוז יאמרו שאינך מתענה
ומכאן המקור ל ‘נ נח נחמ נחמן מאומן’.
