כִּי מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד רְצוֹן הָאָדָם – הוּא רַע בְּעֵינָיו, וְצַר לוֹ לְקַבְּלוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדֵעַ וּמַאֲמִין שֶׁהַכֹּל נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא אֶחָד הַפָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת, שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָה תָּמִיד – בְּוַדַּאי יִמְצָא בְּתוֹךְ כָּל הַצָּרוֹת הַרְחָבוֹת גְּדוֹלוֹת לְנַחֵם וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ, לִהְיוֹת מוֹדֶה עַל הֶעָבָר וְצוֹעֵק לְהַבָּא, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַצָּרוֹת לְגַמְרֵי.
(ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד', אות ט"ז)
לזכור את ה' בכל זמן
וְהַכְּלָל, שֶׁאֵין שׁוּם הִתְנַצְּלוּת לוֹמַר שֶׁעַכְשָׁו בְּאוֹתוֹ הָעֵת
